לפני שמתחילים
לקראת הבר־מצווה של בני האמצעי הלכתי לקנות בגד בחנות מלאת סטייל בכפר אז"ר. היה לי מצב רוח לא משהו באותו הבוקר, אבל הרגשתי שהזמן דוחק בי ושאני חייבת להתארגן על תלבושת ראויה לאמו של חתן השמחה.
שוטטתי עם עצמי בין הקולבים המלאים כל טוב, דפדפתי בין הבגדים השחורים שהם תמיד ברירת המחדל שלי, ולפתע מצאתי את עצמי נמשכת לאזור עמוס חצאיות מוטרפות מבדי טול, בצבעים מטאליים נועזים. היה לי מין רגע כזה של בא לי. בא לי למדוד. בא לי לראות את עצמי בחצאית מוגזמת כזו, שכל כך רחוקה מאיך שאני מתלבשת תמיד. שלפתי בחצי היסוס חצאית כחולה מבריקה ונכנסתי לחדר ההלבשה. הרגשתי כאילו משב רוח מרענן נכנס איתי לחדר, ויצאתי ממנו בתוך שלוש דקות לחלל החנות מחויכת כאילו אני מינימום גלית גוטמן במדידות לשבוע האופנה.
כל כך עפתי על עצמי מול המראה, שבן־רגע התקבצו סביבי כמה נשים שהסתובבו בחנות, נעמדו לצדי והתחילו להרים לי "יה מלכה," "יה הורסת," "איזה בגד מושלםםםם לבר מצווה של הבן שלך, לא, אין עלייך."
ברור שקניתי.
אבל כשהגעתי הביתה וסיפרתי בהתרגשות לבן שלי, "אתה לא מאמין איזו חצאית קניתי לבר מצווה שלך," הוא הציץ על הבד שבצבץ מהשקית, הרים אליי את העיניים במבט מבטל ואמר, "אין מצב שאת מגיעה ככה."
ברור שלא הגעתי ככה.
למעשה, החצאית הכחולה יושבת באותה תנוחה בארון, מגולגלת בנייר משי מנצנץ המונח בתוך שקית נייר קשיחה, כבר שנתיים.
עוד לא מצאתי את האירוע המתאים בשבילה. יש סיכוי יותר מסביר שלעולם לא יגיע האירוע המתאים בשבילה, אלא אם כן מישהו פתאום יזמין אותי לערב גאלה נוצץ במיוחד. אבל גם אין סיכוי שאני משחררת אותה מהארון. החצאית הזאת, שמעולם לא נלבשה ואולי לא תילבש לעולם, אוצרת בשבילי את הרגע ההוא שבו הייתי מלכה ונועזת, טומנת בחובה איזו הבטחה ופנטזיה ל"אני אחרת" שלא אכפת לה מה אומרים ומה חושבים. אחת שבאה ליהנות.
סידור הבית עוסק, בין היתר, בשאלות האלה: במה אני בוחרת? מה אני משחררת? ממה אני נפרדת? מה אני עוד מקווה שיקרה?
הסידור הוא תהליך עמוק ופנימי שמהותו בחירה, ולצדה שחרור חלקים שאני כבר לא רוצה או לא צריכה או שלא עושים לי טוב. זוהי פעולה מורכבת הטעונה בהרבה זיכרונות ורגשות: לא אחת אנחנו מבקשים להיפרד מחלקים של מי שהיינו פעם, או מחלומות של מי שרצינו להיות או חשבנו שנהיה. ולעתים קרובות זה קשה. ממש קשה.
בשנות ה־50 של המאה הקודמת הציע דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי שעסק במערכות יחסים בין הורים לילדיהם, את הביטוי טוב דיו.
ויניקוט זיהה שכל התסכולים שההורים מבטאים נובעים מציפיות לא מותאמות, מפער בין מצוי לרצוי ומנטייה לשלמות המנותקת מהמציאות ומולידה אשמה אכזבה ותסכול.
הוא הציע דרך לשבור את המעגל המתסכל הזה באמצעות הביטוי "אם טובה דיה".
הוא טען שילד לא זקוק לאם אידיאלית, אלא לאם בשר ודם, אנושית, עם חולשות וצרכים.
הביטוי הזה נועד לרכך אידיאלים נוקשים ולא מציאותיים.
בהשאלה, הספר שלפניכם מציע גישה מכילה, סלחנית ומציאותית באשר לטיפול בבית, אך עם זאת מעשית ויום־יומית. גישה של "בית טוב דיו".
מניסיוני כמלווה בתהליכי עומק של סידור בתים, ארגונם וטיפוחם, אני מציעה לכולנו לוותר על השאיפה לבית "מושלם" כמו שאנחנו רואים במגזינים וחושבים שכך זה נראה במציאות (כלומר בבתים של אחרים). במקום זה, בואו נטפל בבית שלנו באהבה ובמסירות, כמיטב יכולתנו, כדי שיהיה נעים, תומך ומיטיב עבורנו ועבור בני ביתנו.
אני מקווה שתאהבו את הספר, שתשתמשו בו, תיעזרו בו, תעיינו בו או סתם תניחו עליו את הראש.
צילומי השראה מתוך הספר ״הבית האופטימי״
